רש"י על שבועות ו׳ ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבועות ו׳ ע״א:י׳ רש"י על שבועות ו׳ ע״ב:ד׳ »

1 שבועות פתח ↗

וְאִם אִיתָא, ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

2 שערי תורת בבל על בכורות פתח ↗

שם כיון דאמר מר גרב זהו חרס מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק וכו'.—ענין זה נפלא מאד, דנראה מכאן דמקום הנגע עמוק הוא ממש מן העור, וזה סותר מה דתני בת"כ תזריע נגעים פרק ב ה: "ומראה הנגע עמוק אין ממשו עמוק". וכעין זה כתב רש"י בשבועות ו ב: "עמוקה וגבוהה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה" ומשולש בהרמב"ם הל' טומאת צרעת פ"א ה"ו: "לא עמוק במשישתו אלא במראית העין". ועוד אני תמה שמכאן משמע, דגרב שהוא מין שחין הרי זה מן הנגעים המטמאים את האדם, וזה סותר משנה שלימה בכריתות פ"ג מ"ח, טו רע"ב: "וכך היו מוכי שחין עושין בירושלים הולך לו ערב פסח אצל הרופא וחותכו עד שמניח בו כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו". ומזה משמע דשחין אינו כל עיקר ממיני נגעים המטמאים*ואף שבפיה"מ להרמב"ם כתובות פ"ג מ"ה כתב "מוכת שחין מצורעת", וכ"כ הרע"ב אחריו, נראה שאין זה אלא שילוח לשון בעלמא.. ומתוך כל זה אני אומר דהא דאיתא לפנינו "דכתיב ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל" אינו מלשון התלמוד, אלא פירוש הוא מאיזה תלמיד שכתב מן הצד, והכניסוהו הסופרים בפנים. אבל עיקר ההוכחה היא מן "דאמר מר גרב זהו חרס", והיו מכירין בשחין שנקרא חרס, שיש בו בקיעין וחריצין וגומות. וקרוב הוא שעל שם שיש בשחין זה גומות כמו בחרס הנשבר עי' לעיל יז ב לכך כינו שחין זה בשם "חרס"*וכן בלשון ארמי מכונה שחין זה "חספניתא" עי' רש"י שבת קלד א ד"ה חספניתא..

2 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה של צמר דיהה הימנה כו' כצ"ל:

1 ואם איתא - דצמר אחר שלג תני להו:

2 של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה - דיהה פלית"א בלע"ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה:

2 שערי תורת בבל על נדה פתח ↗

לה ב זוב דיהה.—לפי' רש"י ענין "דיהה" דהכא הוא ההיפך מקשורה שאצל ש"ז. ולפ"ז ביאור דיהה כאן הוא שלא כעניינו במקומות אחרים*כמו לעיל יט א פירש"י: דיהא שנדחת מראיתו, לקמן סב א פירש"י: שדיהא נשתנה מאדמימותו, שבועות ו' ב' פי' רש"י: דיהא פלית"ה בלעז והוא כעין הלעז שכתב רש"י לעיל יט א.; אבל גם כאן וגם בשאר מקומות "דיהה" הוא כמו "דחוי" פעמים שהדבר חלוק ונפרד ואינו קשור כמו כאן*ועי' רש"י בפיה"ת ויק' טו ב, שהעתיק באמת "דחוי" במקום "דיהא", ובמזרחי שם משמע, שכן היה לפניו הנוסח כאן., וכן משמע בתוספתא זבים פ"ב, ובשאר המקומות עניינו שנדחה מראיתו ונשתנה. אבל מדברי הרמב"ם הל' מחוסרי כפרה רפ"ב נראה שפירש גם "דיהה" דהכא כמו בשאר מקומות, שנדחה מראיתו ונעשה כהה, דכתב שם: "וכשיוצא הזוב וכו' כמי בצק של שעורים, כהה כלובן ביצה המוזרת, אבל ש"ז לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת". ומשמע מדבריו דמי בצק של שעורים מקביל נגד "קשורה", ודיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת מקביל נגד לבנה "ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת", מפני שלובן ביצה המוזרת היא כהה, ולובן ביצה שאינה מוזרת היא לבנה.

« רש"י על שבועות ו׳ ע״א:י׳ רש"י על שבועות ו׳ ע״ב:ד׳ »